עתלית בתקופות קדומות
במפרץ עתלית, המפרץ השני בגודלו לאורך חופי מדינת ישראל, נמצאו שרידים פרהיסטוריים מראשיתה של התרבות האנושית, ושרידי נמל פיניקי מפואר. מעל למפרץ מתנשא המבצר הצלבני – 'מבצר עולי הרגל'.
מאות 17 18 - הריסות המבצר והשרידים סביב לו שימשו כמחסן חומרי הבנייה עבור ערי החוף של העות'מאנים כמו חיפה עכו אפילו ביירות.
במאה ה 19 התקיים בהריסות המבצר הצלבני כפר אריסים קטן שהתפרנס על איסוף המלח בחוף הים.
בסוף המאה ה 19 רכש פקיד הברון מזיכרון יעקב את אדמות עתלית במסגרת המדיניות להרחיב את גושי ההתיישבות של הברון רוטשילד, וכעבור זמן קצר הוקמה המושבה עתלית.
המושבה עתלית – לוח תאריכים
המושבה עתלית
1901 – עלתה 'קבוצת כיבוש' על אדמות יק"א כדי להתחיל ליישב את המקום.
1903 – נוסדה המושבה, ע"י קבוצה של עשרה מתיישבים ראשונים מהם שמונה בעלי משפחות ושני רווקים.
1906 – נערך סקר מוקדם של הרופא הלל יפה שנועד לקבוע היכן לבנות את בתי הקבע של המושבה והוא המליץ על המפנה המזרחי של רכס הכורכר, רחוק מביצות החוף אך קרוב לשדות המושבה.
1908 – בניית בתי הקבע והמשקים ע"י חברת יק"א: שורת בתים כשחצרות המשק מאחוריהם, מוקפים ב'חומת חצרים' מטעמי בטחון. כך נבנו עשרת המבנים הראשונים של המושבה. מבני הציבור של המושבה נבנו מאוחר יותר וכללו מקווה ובית המורים. בית העלמין של המושבה נקבע מצפון לה, סמוך לחוף הים.
1910 – הוקמה חוות הניסיונות של אהרון אהרונסון סמוך לעתלית ויק"א התחילה במפעל ניקוז הביצות בראשות אהרון אהרונסון והד"ר הלל יפה.
1912 – בעתלית התגוררו 12 משפחות – 50 נפשות.
1913 – במסגרת מסע הרבנים בא"י של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשי של יפו והרב זוננפלד, הגיעו הרבנים לעתלית. מטרתו של מסע רבני 'היישוב הישן' אל מושבות 'היישוב החדש' הייתה לעורר עניין מחודש בענייני היהדות, החינוך וקיום המצוות במושבות. באותה הזדמנות בקשו איכרי עתלית מהרבנים שם עברי למושבה. הרבנים הציעו את השם "תרומיה", (ספר יחזקאל, מ״ח, י״ב): "והייתה להם תרומיה מתרומת הארץ". תקופה קצרה לאחר מכן אכן נקראה המושבה בשם החדש, אך מהר מאוד חזרו כולם לשם עתלית המוכר והשגור והשם 'תרומיה' נשכח.
1915 – בזמן מלחמת העולם הראשונה נבלמה התפתחותה של המושבה. האכרים גויסו לצבא כעגלונים לתקופות ארוכות, בהמות עבודה וציוד חקלאי הוחרם ע"י הצבא ועול המיסים הביא את האכרים להתרוששות. באותה שנה אף נוספה מכת הארבה בארץ ובכלל זה בשדות ובכרמים של עתלית. בזמן המלחמה פעלה מחתרת ניל"י שעל חבריה נמנו אהרון אהרונסון, שרה אחותו ואחרים מבני המושבות בחוות הנסיונות הסמוכה.
1918 - עם תחילת המנדט הבריטי מצבה של המושבה הוטב. קו הרכבת למרכז הארץ עברה בה, מחנות לוגיסטיים בריטיים נבנו סביבה ופועלי העלייה השלישית שמצאו פרנסה בחברת המלח הביאו רוח חדשה למושבה.
1922 – בעתלית המושבה נמנו שתים עשרה משפחות איכרים, מהמייסדים הראשונים, אליהן הצטרפו משפחת המורה, החנווני והשוחט, בסה"כ 65 תושבים.
1922 – הוקמה חברת המלח הארץישראלית שניצלה את הביצות לבניית בריכות אידוי להפקת מלח. עם הקמת מפעל המלח באה רווחה גם למושבה. החברה לקחה על עצמה את מפעל הייבוש של הביצות, מימון השירותים הרפואיים במושבה, השתתפה בהוצאות החינוך ובעיקר ייצגה את המושבה מול חברת יק"א ולאחר מכן מול פיק"א. פועלי חברת המלח השתלבו והתערו בחברת האיכרים ואלה מבחינתם מבחינתם מצאו מקור פרנסה חדש במפעל. עתלית התחילה פרק חדש כמושבה תוססת ומלאת חיים.
1923 – הוקם 'קואופרטיב פועלי עתלית' לשם קבלת הלוואות ואשראי כספי בבנק 'הלוואה וחסכון'.
1924 – הקמת עתלית ב', היא 'עתלית החדשה' דרומית מערבית ל'עתלית א', על אדמות חברת פיק"א ששנתה את פני המושבה. עשר משפחות חדשות נוספו למושבה מעולי העלייה הרביעית. טור ארוך של בתים נבנה על רכס הכורכר המערבי, כק"מ מהמושבה הוותיקה. באותה שנה אף נקדחו בעתלית שלוש בארות מים חדשות כדי לספק את התצרוכת הגדלה של המושבה. השכונה החדשה הצטרפה ל'שכונת עובדי חברת המלח' – המחנה', שנבנתה בתחומי המפעל.
1928 – נבנה בית הכנסת של עתלית ובית הספר 'החדש' של המושבה, כיום 'בית הוועד'.
1929 – נפתחה מחצבת עתלית על מנת לספק חומר בנין להקמת הרציפים ושובר הגלים בנמל שנבנה בחיפה.
1931 – נמנו במושבה כ 500 נפשות, שהתגוררו בעתלית א' ובעתלית החדשה.
1936 – התחיל תהליך 'היציאה לעצמאות' של אכרי עתלית מחברת פיק"א.
בעתלית ישבו גם שני גרעיני התיישבות בהמתנה לעלייה לנקודת הקבע שלהם – קבוצת 'גורדוניה מעפילים' שהקימה את קיבוץ נוה ים וקבוצת 'עין הים' שעלתה מאוחר יותר והקימה את קיבוץ עין כרמל.
1937 – הוקמה תחנת הנוטרים בעתלית על רקע המאורעות הקשים בארץ ואנשי עתלית התגייסו 'לחיל הנוטרים' על מנת שיוכלו להגן על היישוב. באותה שנה אף נסלול כביש חיפה תל אביב, כביש 4 של היום שתרם לתחושת הבטחון של תושבי עתלית בזמן המאורעות והפחית את תחושת הבידוד של המושבה.
יולי 1938 – רצח משפחת לזרוביץ, סגן מפקד המחנה של עובדי עבודת הפרך בצומת עתלית ע"י כנופית אבו דורה. ילדי המשפחה שוחררו כעבור מספר ימים בשדות משמר העמק אך גופות ההורים ואחי האם לא נמצאו שנים רבות לאחר מכן האירוע היה טראומטי ביותר עבור כל היישוב, ובמיוחד עבור תושבי עתלית שהכירו את המשפחה.
1939 – עלתה לנקודת הקבע של קיבוץ נוה ים קבוצת 'גורדוניה מעפילים' במסגרת התגובה של היישוב היהודי לארועי הדמים.
1939 – הסתיים חוזה האריסות בין פיק"א ואכרי המושבה, והנכסים עברו לבעלותם.
1938 – הוקם מחנה המעצר הבריטי בעתלית שלימים יווד בשמו 'מחנה המעפילים'. ההערכות הבריטית במרחב של עתלית גדלה והתעצמה במהלך מלחמת העולם השנייה ומחנות שונים נבנו בכל האזור. מכלא 6 שנבנה ככלא צבאי ואזרחי גם יחד, דרך מחנות זמניים שהיו פזורים לאורך בציר שחיבר בין כביש 4 לבין עתלית ובעיקר סביב מחנה המעפילים.
